<h1>ספר החינוך מצוה קמ"ט</h1>
<h2>דף כב:</h2>
שלא יכנסו הכהנים למקדש מגודלי שער כמו שיעשו האבילים, כלומר שלא יגדלו שערותיהם שנאמר [ויקרא י'] ראשיכם אל תפרעו, ואמר התרגום לא תרבון פרע. ויחזקאל הנביא ביאר ואמר [יחזקאל מ"ד] ופרע לא ישלחו, וכמו כן נאמר במצורע [ויקרא י"ג] וראשו יהיה פרוע, ואמרו בסיפרא, יגדל פרע. וכבר נכפלה מניעה זו בכהן גדול ואמר [ויקרא כ"א] את ראשו לא יפרע, ואולם נכפלה כדי שלא נחשוב מה שנאמר לאלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרעו שיהיה מצד המת בלבד, וכשיעשו זה שלא על צד האבל שתחשוב שיהיה מותר, על כן נתבאר בכהן גדול שזה בשביל העבודה הוא שיצוהו השם להסתפר. משרשי המצוה הוא הגדלת הבית, וכמו שאמרנו למעלה שנצטוינו להגדילו בכל כוחינו מן הטעם שאמרנו, ועל כן ראוי לנו שלא נבוא שם מגודלי שער כדרך האבילים, וכעניין מה שנאמר במגילת אסתר [אסתר ד'] כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, כלומר אין ראוי לבוא אל בית השם רק דרך ששון ושמחה ותענוג, לא דרך אבל וצער. וכל זה יחזק היסוד הבנוי בראש הבניין כי כל ענייני הבית ומעשיו לחזק ולצייר בלב העושים מעשה הכושר, ולהרחיק מלבם וממחשבותם כל כיעור וכל חט[א]. ועל כן בהיות כוונת הבית בזה ראוי לנו לבוא שם דרך כבוד ויראה וגדולה ושמחה, ומתוך קביעות מחשבתינו על חשיבות המקום וגודלו ותפארתו והודו יתרככו לבבנו שם ונהיה ראויים לקבלת הטוב. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין כ"ב ע"ב] שאיסור גידול פרע בכהנים הדיוטים אינו אלא בשעת ביאה למקדש, אבל כל זמן שאין כהן הדיוט נכנס למקדש אינו באיסור גדול פרע כלל, אבל כהן גדול לפי שהוא תמיד במקדש אסור בגדול פרע לעולם, כאילו תאמר שאם יהיה לו דרך אונס לעמוד חוץ למקדש קצת ימים, מן החיוב עליו אף על פי כן שלא יגדל פרע. וכמה הוא גידול פרע, שלשים יום, כנזירות, שסתם נזירות אינו פחות משלשים יום. ויתר פרטיה מבוארים. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. והעובר עליה ונכנס למקדש פרוע ראש, כלומר אחר שגדל שערו שלשים יום ועבד שם חייב מיתה בידי שמים, שנאמר [ויקרא י'] ראשיכם אל תפרעו וגו' ולא תמותו, ודברי התורה נוטריקון הם, כלומר הא אם יפרעו ראשיהם ימותו, ומכל מקום אין עבודתו פסולה. ומי שנכנס לשם ולא עבד הוא באזהרה, כלומר שעבר על לאו ולוקה, אבל אינו במיתה אלא אם כן עבד, שכן בא לנו הפירוש. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב כי פירוע הראש שלא יכנס למקדש מעלה היא מדבריהם ולא מדאוריתא, וראיותיו בספרו, ואמר שלא בא הכתוב לאסור אלא קריבה לעבודה, והוא בכלל לאו דבעל מום שעבד. וכתב עוד שאף חכמים לא אסרו אלא המקום הנקרא בין האולם ולמזבח, אבל כנגד המזבח עצמו שהוא שתים ושלשים אמה כמו ששנינו [מדות פ"ג מ"א], המזבח שתים ושלשים אמה בין האולם ולמזבח שתים ועשרים, לא אסרו.
<h2>דף פג.</h2>
שלא יכנסו הכהנים למקדש מגודלי שער כמו שיעשו האבילים, כלומר שלא יגדלו שערותיהם שנאמר [ויקרא י'] ראשיכם אל תפרעו, ואמר התרגום לא תרבון פרע. ויחזקאל הנביא ביאר ואמר [יחזקאל מ"ד] ופרע לא ישלחו, וכמו כן נאמר במצורע [ויקרא י"ג] וראשו יהיה פרוע, ואמרו בסיפרא, יגדל פרע. וכבר נכפלה מניעה זו בכהן גדול ואמר [ויקרא כ"א] את ראשו לא יפרע, ואולם נכפלה כדי שלא נחשוב מה שנאמר לאלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרעו שיהיה מצד המת בלבד, וכשיעשו זה שלא על צד האבל שתחשוב שיהיה מותר, על כן נתבאר בכהן גדול שזה בשביל העבודה הוא שיצוהו השם להסתפר. משרשי המצוה הוא הגדלת הבית, וכמו שאמרנו למעלה שנצטוינו להגדילו בכל כוחינו מן הטעם שאמרנו, ועל כן ראוי לנו שלא נבוא שם מגודלי שער כדרך האבילים, וכעניין מה שנאמר במגילת אסתר [אסתר ד'] כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, כלומר אין ראוי לבוא אל בית השם רק דרך ששון ושמחה ותענוג, לא דרך אבל וצער. וכל זה יחזק היסוד הבנוי בראש הבניין כי כל ענייני הבית ומעשיו לחזק ולצייר בלב העושים מעשה הכושר, ולהרחיק מלבם וממחשבותם כל כיעור וכל חט[א]. ועל כן בהיות כוונת הבית בזה ראוי לנו לבוא שם דרך כבוד ויראה וגדולה ושמחה, ומתוך קביעות מחשבתינו על חשיבות המקום וגודלו ותפארתו והודו יתרככו לבבנו שם ונהיה ראויים לקבלת הטוב. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין כ"ב ע"ב] שאיסור גידול פרע בכהנים הדיוטים אינו אלא בשעת ביאה למקדש, אבל כל זמן שאין כהן הדיוט נכנס למקדש אינו באיסור גדול פרע כלל, אבל כהן גדול לפי שהוא תמיד במקדש אסור בגדול פרע לעולם, כאילו תאמר שאם יהיה לו דרך אונס לעמוד חוץ למקדש קצת ימים, מן החיוב עליו אף על פי כן שלא יגדל פרע. וכמה הוא גידול פרע, שלשים יום, כנזירות, שסתם נזירות אינו פחות משלשים יום. ויתר פרטיה מבוארים. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. והעובר עליה ונכנס למקדש פרוע ראש, כלומר אחר שגדל שערו שלשים יום ועבד שם חייב מיתה בידי שמים, שנאמר [ויקרא י'] ראשיכם אל תפרעו וגו' ולא תמותו, ודברי התורה נוטריקון הם, כלומר הא אם יפרעו ראשיהם ימותו, ומכל מקום אין עבודתו פסולה. ומי שנכנס לשם ולא עבד הוא באזהרה, כלומר שעבר על לאו ולוקה, אבל אינו במיתה אלא אם כן עבד, שכן בא לנו הפירוש. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב כי פירוע הראש שלא יכנס למקדש מעלה היא מדבריהם ולא מדאוריתא, וראיותיו בספרו, ואמר שלא בא הכתוב לאסור אלא קריבה לעבודה, והוא בכלל לאו דבעל מום שעבד. וכתב עוד שאף חכמים לא אסרו אלא המקום הנקרא בין האולם ולמזבח, אבל כנגד המזבח עצמו שהוא שתים ושלשים אמה כמו ששנינו [מדות פ"ג מ"א], המזבח שתים ושלשים אמה בין האולם ולמזבח שתים ועשרים, לא אסרו.
